קצת מוזר שדווקא אני, דיאטנית במקצועי, אתחבר כ"כ למשפט שבכותרת, אבל אני מאמינה בו בכל ליבי.

לפני שנתחיל באמונות שלי, כמה מילים מקדימות.. נפלה בחלקי הזכות לכתוב לכם מדי שבועיים בנושאי תזונה שונים. מאחר ואני מתחשבת ולא רוצה "לייבש" אתכם, חשבתי להביא בכל פעם סיפור אמיתי של אנשים שאני פוגשת מדי יום, על הקשיים, הכשלונות וההצלחות המלווים כל אחד בתהליך הירידה במשקל, אותו משקל נכסף שכולנו בטוחים שברגע שנגיע אליו יגיע איתו האושר המיוחל..

בתור התחלה, החלטתי להראות דוגמא אישית ולהביא את הסיפור האישי שלי..

מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי מתעסקת בשאלה איך אני "משטיחה" את הבטן הענקית שלי (אתם יכולים לתאר לעצמכם שהיא לא היתה באמת כ"כ גדולה, או שכן? ). בעצם "מתעסקת" זו מילה עדינה..מבחינתי, כל הדימוי העצמי הירוד שלי והביטחון העצמי המעורער היו "בזכות" אותה בטן.

ותאמינו לי, לא הייתי שמנה, רחוק מזה אפילו.. אבל גם לא הייתי כמו דנה מלכת הכיתה שהייתה שקופה מרוב שהייתה דקיקה.

במקום ללכת עם זה עוד צעד ולפתח הפרעת אכילה, התחלתי ללמוד תזונה קלינית.

בזכות אותה התעסקות, שאפשר לכנות אותה אובססיה, הגעתי לתובנות שונות שאת חלקן אביא היום בפניכם.אחת התובנות החשובות ביותר היתה שדיאטה, כל דיאטה שלא תהיה היא לא הדרך לשמור על המשקל. ואפילו לא תמיד בשביל לרדת, תלוי בבנאדם , כל אחד מה שמתאים לו מבחינת אופי, תקופה בחיים וכו'. נכון, חשובה המודעות וחשובה השליטה ולפעמים גם תקופה קצרה של דיאטה כדי "להתניע" אבל זה לא תופס לאורך זמן.

שאר התובנות שאספתי במהלך הדרך (רק חלקן, אי אפשר לחשוף הכל בפגישה הראשונה..):

1. הרמב"ם אמר:"בבוקר אכול כמלך, בצהריים כנסיך ובערב כאביון". זו ה- דרך לרדת/לשמור על המשקל.

2. על מנת לשמור על המשקל באמת לאורך שנים חשוב להיות "בשטח האפור",כלומר קיצוניות לא טובה באף תחום ובטח לא בתחום האוכל. אם חוסכים וחוסכים, בסוף זה מתפרץ מתישהו, מוביל לתחושת "שברנו את הכלים לא משחקים" וחוזר חלילה.. תאמינו לי, הכי טוב, זה להיות קצת סלחנים, קצת ותרנים אבל בגבולות. הכל ברור ומובן, אבל צריך הפעם להבין את זה "מהבטן", כל אחד צריך להתנסות בעצמו ולקבוע לעצמו את גבולות השטח האפור שלו.

3. להקשיב לגוף וכל הזמן. צריך ללמוד להקשיב לגוף. אפשר לעשות זאת ע"י לימוד מחדש של תחושת הרעב. לדחות ארוחת בוקר או צהריים במס' שעות ולהרגיש את הרעב. הפיזי, לא הרגשי. ולא לפחד ממנו.

4. מהי הכמות הנכונה של אוכל בארוחה החמה/העיקרית ביום? הרבה לפני שאנחנו שבעים.אם נגמר בצלחת וכל מה שבא לנו זה לקום ולקחת עוד, תעצרו! גם אם אתם אומרים לעצמכם באכזבה "מה זה כבר נגמר? זה בכלל לא דגדג לי.." סימן שזו בדיוק הכמות הנכונה. אנחנו צריכים לאכול הרבה פחות ממה שאנחנו אוכלים, וזו הדרך ללמוד וללמד את הגוף. אפשר להגיד לעצמך ש"או-טו-טו נאכל את ארוחת הביניים שלנו, לא לדאוג".

5. כדי להצליח בתהליך הירידה צריכה להיות מידה שווה של תסכול ושל פירגון עצמי. בד"כ כשרוצים לרדת במשקל, מאוד מתוסכלים וכלל לא מפרגנים לעצמנו ולמראה שלנו. כן, צריך מעט תסכול, אבל במידה כזאת שיניע אותנו ולא ישתק אותנו, ומצד שני גם לזכור ולהרגיש את החלקים בנו שאנו אוהבים, כי אם לא נאהב את עצמינו ונרגיש טוב לגבי התהליך לא נחזיק מעמד במשמעת שגזרנו על עצמינו, יבוא די מהר הרגע שנרחם על עצמינו ונטרוף את העוגיות בארון.

6. אם אנחנו סולחים לעצמנו יותר מדי על "זה רק ביס קטן" או "זה חלק מא.הצהריים" או "אני בקושי אוכל מזה, זה לא נספר", אז דעו שאנחנו אוכלים מעבר למה שאנחנו אמורים..

7. אם אנחנו מרגישים רוב היום ש"בא לנו לאכול משהו", מין חוסר סיפוק תמידי שכזה, אזאנחנו בדרך הנכונה..אצל רובינו רוב האכילה היא רגשית, וחוסר הסיפוק הוא לא רעב פיזי אמיתי אז אם לומדים לא לתרגם אותו אוטומטית לאכילה, כבר עשינו מחצית מהדרך (המחצית החשובה..).